ברכות פרק א, פסקה נד

בשעה שהקב"ה בא לביהכ"נ ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש וגו'.

ביאור

יסוד עבודת ד' ע"פ התורה, הוא להשריש שכל דרכי החיים צריכים להיות הולכים ע"פ רצונו ית'. ומי שחושב שעבודת ד' נשלמת בפעולות פרטיות, ומקצה להם מעתותיו ושוב אין ד' בלבבו, הוא הורס כל בניני התורה.

עבודת ה' איננה אוסף של פעולות טכניות אשר המקיימן מקבל 'אישור' על כך שהוא עובד ה', אלא עמדה נפשית כללית המאגדת את כל כוחות הנפש ומכוונת אותם לכך שהחיים עצמם יהיו תהליך של עיבוד ופיתוח אל עבר שלמות אינסופית.

ומי שחושב שעל ידי שיקיים מספר מסויים של פעולות ובכך יצא ידי חובה, ללא שיכנס ה' בלבבו, הרי שהוא הורס את כל המבט התורני על עבודת ה' ועל החיים.

והנה בנין ביהכ"נ היא עבודת ד'. אמנם צריך שיהי' התכלית נשמר בהיות מתפללים בו תמיד בכל יום, ואז מורה כי הם מכוונים את דרך ד' לעשותה לדרך החיים. מה שא"כ אם מסתפקים במה שבנו בית לד'. נראה שהם סוברים שדי עבודת ד' בהיותה נעשית כענין בפני עצמו, ולא כדבר המורה את כל דרך החיים.

בית כנסת הוא דוגמא לעבודת ה'. אך בית כנסת שייך לעבודת ה' לא רק על ידי בנייתו, כי אם בעיקר על ידי כך שאכן עובדים בו את ה' ומתפללים בו יום-יום. אך אם בונים בית כנסת ולא מתפללים בו באופן קבוע, הרי שמראים בכך שסוברים שדי לעבודת ה' בבניית בית כנסת ובפעולה טכנית כלשהי, ולא מכניסים את עבודת ה' אל כל פרטי החיים.

ע"כ גם העבודה שהיא נעשית ג"כ איננה מגיעה לתכליתה. ע"כ "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה".

ולכן אפילו בניין בית הכנסת עצמו, מאבד את ערכו משום שהוא לא ממלא את ייעודו להיות מוקד לעבודת ה', כשם שמי שאינו מעוניין ללמוד תורה, אין גם ערך לתפילתו.

וכשבא הקב"ה לביהכ"נ ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס, ואין עצם ביהכ"נ בבואו לרצון לפניו, כי יסוד העבודה לד' יתברך הוא שיהיו דרכי החיים הולכים ע"פ תכלית רצונו, שהוא לשמו הגדול יתברך.

וכאשר הקב"ה בא לבית הכנסת ומוצא שהבונים הסתפקו בבניין אך חייהם אינם ביטוי לעבודת ה', הרי שאין רצונו בכך, ואין שום ערך לבנין העומד בפני עצמו ללא החיים הנשאבים והופכים להיות לעבודת ה' של האדם.

(ארנן מייסלס)

ברכות פרק א, פסקה נג

כל הרגיל לבא לביהכ"נ ויום אחד לא בא, הקב"ה משאיל בו וכו'.

ביאור

ההערה כוללת לכל דרכי השלמות שהאדם, בין הציבור בין היחיד, מחזיק בהם, כיון שעלו במעלה של השלמות המוסרית, חייבים להשתדל מאד שלא יפלו ממעלתם ולא יאבדו קנינם הנחמד. שכל דבר שכבר יצא אל הפועל לשלמותו, כשחוזר ונופל נעשה חסר יותר ממי שלא קנה זה הדבר כלל.

כאשר אדם או ציבור הצליחו להשיג איזושהי מעלה רוחנית, יש להשתדל מאוד שלא לאבד את אותה המעלה. מכיוון שירידה ממעלה שנקנתה, גרועה יותר מאי עלייה לאותה המדרגה מלכתחילה. וזאת מכיוון שהתברר שהמעלה הזו היתה ראויה לאותו אדם או ציבור, אלא שאין בכוחו להחזיק בה.

וזהו היסוד של מנהגים טובים שצריכים התרה. ובענין הציבור המנהג הטוב חמור מאד, מפני שהקנין המוסרי כשחוזר לרדת הוא מסבב חסרון יותר גדול מאלו הי' לכתחילה משולל ממנו.

עניין זה של שמירת המדרגה שהושגה, הוא היסוד של הצורך להתיר כהתרת נדרים, מנהגים טובים שנהגנו בהם – ובמיוחד מנהגים שהציבור נהג בהם. המנהג הטוב הוא ביטוי של מדריגה חדשה ויש להתאמץ שלא להפסיד אותה.

ויותר יש להתבונן כי מעלין בקודש ואין מורידין ע"כ האדם שעמד כבר במעלה יותר גבוהה בעבודת ד', לא ירד ממנה לעולם.

ובאופן כללי אנו יודעים ש'מעלין בקודש, ואין מורידין', העיקרון של מעלה טובה שאין לסגת ממנה, מקבל משנה תוקף בענייני קדושה שבה יש להקפיד יותר על שמירת המדרגה.

 

ואם יתרפה, יד ההשגחה נטוי' להעירו, ע"י שישחרהו מוסר, כי "את אשר יאהב ר' יוכיח", עד ששוב ישוב לאיתנו. כי ההשגחה גדולה מאד על קנין השלמות של האדם שהוא מרכז כל הבריאה. וכמו שביארנו במאמר הקודם.

ואם האדם יתרפה ויתחיל לאבד את מעלתו הרוחנית, ההשגחה העליונה תגרום לו להתעורר ולשוב לאיתנו ולמעמדו הראשון. מכיוון שיש השגחה יתרה על השלמות הרוחנית של האדם שהוא מרכז ונזר הבריאה.

ע"כ מי שרגיל לבא לביהכ"נ, ולא בא יום א', הקב"ה משאיל בו. מכין סיבות שהם יגרמו שיהי' נשאל לעצמו, משום דהי' לו לבטח בשם ד'. ויסוד שם ד' הוא לבטח שההנהגה עוזרת לקנות השלמות האמיתי, שהוא לדמות לדרכיו ית', שהנהגתו הוא סוד שמו הגדול יתעלה.

עיקרון זה של שמירת המדרגה שהושגה, וההשגחה שיש עליה, בא לידי ביטוי בגמרא האומרת שמי שרגיל לבוא לבית הכנסת ויום אחד לא בא, הקב"ה משאיל בו – גורם לו, על ידי סיבות ונסיבות, שישאל את עצמו 'אייכה?'. שבעקבות מאורעות שונים, ישים לב הוא בעצמו לאבדן מעלתו הרוחנית. ויתן אל ליבו שה' מנהיג את העולם באופן כזה שההתעלות הרוחנית של האדם מקבלת עזרה והכוונה בידי שמים.

(ארנן מייסלס)

ברכות פרק א, פסקה כא

אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא: 'כל האומר תהלה לדוד (תהלים קמה) בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא'

מאי טעמא?

אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת, נימא אשרי תמימי דרך (תהלים קיט), דאתיא בתמניא אפין!

אלא משום דאית ביה (תהלים קמה,טז) פותח את ידך? – נימא הלל הגדול, דכתיב ביה (תהלים קלו,כה) נותן לחם לכל בשר?

אלא משום דאית ביה תרתי.

 

ביאור הגמרא:

רבי אלעזר בר אבינא אומר שכל האומר את פרק התהילים 'תהילה לדוד' (אשרי יושבי ביתך – תהילים קמ"ה) שלוש פעמים ביום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

הגמרא מנסה לברר מה טמון במזמור זה.

אם הערך של מזמור זה נעוץ בכך שהוא מסודר על פי אותיות הא'-ב', הרי שגם מזמור קי"ט בתהילים ("אשרי תמימי דרך") מסודר על פי הא'-ב', ולא עוד אלא שכל אות מופיעה בו שמונה פעמים.

ואם הנקודה היא שכתוב בה הפסוק 'פותח את ידך', הרי שגם במזמור המכונה 'הלל הגדול' (תהילים קל"ו) מופיע פסוק דומה – "נותן לחם לכל בשר".

אלא יתרונו של מזמור 'תהילה לדוד' הוא שיש בו שני הדברים: הוא גם מסודר על פי הא' ב' וגם מופיע בו הפסוק 'פותח את ידך וכו".

 

ביאור

 

ההכנה שיכין האדם עצמו אל השלמות האמיתי תהיה באמצעות שני דברים. האחד, שיאיר לו אור השכל הנובע מהתורה הקדושה לדעת את קונו,

הגדרתו של העולם הבא היא 'השלמות האמיתית'. על מנת להגיע לשלמות האמיתית יש צורך בשני דברים.

הדבר הראשון הוא לימוד תורה באופן כזה שהתורה תחדור לשכלו ויגיע לדעת ה'.

 

והב', שלא יהיה לו מפריע מטרדות העולם הזה.

הדבר השני הנדרש על מנת להגיע אל השלמות הוא שטרדות הפרנסה והקיום לא יפריעו לו בעבודת ה'.

 

והנה אף מי שאור שכלו תמיד עמו, אפשר שיפשע ויטה מדרך הישר ע"י הטרדות המטרידות אותו. והנה המשגב להנצל מסבך הטרדות הוא הבטחון.

גם אדם ששקוע בלימוד תורה, ושכלו מדריך את חייו, יכול לנטות מדרך הישר בגלל שהוא טרוד בעניניי פרנסתו ושקוע בענייני העולם הזה.

הדרך להינצל מטרדות אלו, היא הביטחון בה' שיספק לו את פרנסתו.

 

על כן אף כי נשגב השבח שנאמר באלפא ביתא, שכולל כל אותיות התורה, ובסגולת אמירתם יאירו עליו אורות התורה הקדושה בכללם, עם כל זה עוד לא הגיע אל החפץ עד שיהיה גם כן שלם בבטחון.

העובדה שמזמור מסודר על פי אותיות הא' ב', מקשר את תודעת האדם עם אותיות התורה, ועל ידי אמירתו של מזמור זה, הוא יזכה לכך שהתורה תאיר על שכלו ואישיותו.

אך כאמור, דבר זה אינו מספיק – יש צורך גם בעמדה נפשית של בטחון בה'.

 

והבטחון עצמו עוד לא יועיל לו, כי אם בהיותו על ידי מנוחת נפשו משתלם לדעת את קונו כל אשר תוכל נפשו שאת מאורות התורה, שתוכל להכילם.

מצד שני, גם בטחון בה', אם לא מתלווה אליו לימוד תורה ודעת ה', אין הוא מספק על מנת להגיע אל השלמות האמיתית.

על כן אז הוא מובטח לעולם הבא בהיות בו שני אלה, שקונה על ידי תהלה לדוד האמור באלפא ביתא, ויש בו פותח את ידיך, המעיר את הבטחון ומסיר את הטרדא שיוכל להיות משתלם כפי השגת אור שכלו. 

אם כן, הדרך להגיע אל השלמות – להיות מובטח שהוא בן העולם הבא, היא על ידי שני הגורמים:

• קניין תורה הרמוז באותיות הא' ב'.
• בטחון בה' הרמוז בפסוק 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'.

ובילדותי אמרתי, כי אמונת חידוש העולם מורה שבח שיש בו א"ב, שעל ידי אותיות התורה הקדושה ברא את עולמו, כדאיתא בהקדמת הזוהר. ואמנם יש מינים שאמרו "עזב ד' את הארץ". על כן צריך שתלוה לאמונת החידוש אמונת ההשגחה, ואז יהיה שלם בדעות הראויות לאיש אמונים משלמי אמוני ישראל, ויהיה מובטח לעולם הבא, ומורה "פותח את ידיך" על ההשגחה.

הרב מוסיף ביאור נוסף לגמרא זו. הביאור הנוסף הוא מתקופת ילדותו של הרב.

אומר הרב – הקב"ה ברא את העולם על ידי אותיות התורה. ולכן אותיות א' ב' מסודרות מורות על חידוש  העולם.

אמנם יש כופרים שאינם כופרים בכך שה' ברא את העולם, אך הם כופרים בכך שה' ממשיך להשגיח על הבריאה, והם אומרים 'עזב ה' את הארץ'. ולכן מסתבר שהאמונה בבריאת העולם אינה האמונה השלמה כל עוד לא מתלווה אליה אמונת ההשגחה.

אמונת ההשגחה באה לידי ביטוי בפסוק 'פותח את ידך'. ובכך, מזמור 'תהילה לדוד' כולל בתוכו גם אמונה בבריאה וגם אמונה בהשגחה. ואדם האוחז באמונה שלמה זו – הרי הוא בן העולם הבא.

הגדרות

• עולם הבא – השלמות האמיתית.
• מזמור המסודר על פי הא' ב' – קניין תורה / אמונה בבריאת העולם.
• 'פותח את ידך', 'נותן לחם לכל בשר' – ביטחון בה' / אמונה בהשגחת ה' על העולם.