ברכות פרק א, פסקה נז

מאי כרום זלות לבני אדם? אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם.

ביאור הגמרא:

מה פירוש הפסוק "כרום זולות לבני אדם"? ישנם דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם.

ביאור

התפילה היא עומדת ברומו של עולם, אמנם תוכן רומו של עולם הוא, כי העולם יש בכללו הנמצאות הטבעיות הגשמיות והרוחניות. אבל הצד הרם של העולם, הוא רק שהנמצאים שהם בעלי בחירה יבחרו בטוב, ויקנו להם בחכמתם והנהגתם שלמות גדולה, ועל זה מיוסדת תפילה.

התפילה היא דבר העומד ברומו של עולם. אך מה היא ההגדרה למושג 'רומו של עולם'?

בעולם בכללו ישנם מציאויות טבעיות – בין גשמיות ובין רוחניות.

אבל הצד היותר עליון של המציאות הרוחנית ושל העולם בכללו הוא הצד שבו יש בחירה חופשית.

כאשר בעלי הבחירה החופשית בוחרים בטוב ומאמצים אל ליבם מתוך מודעות ורצון עצמי מעלות מוסריות ורוחניות, הם חושפים את הצד היותר משמעותי של המציאות.

התפילה היא אחד הכלים היותר משמעותיים בתהליך זה של אימוץ הרצון הטוב.

ומפני שרוב בני אדם מסתכלים רק על המציאות מצד עצמה, לא מצד יקרת הפעולות היוצאות ממנה על ידי הבחירה הטובה, על כן אין להם מושג נכון בהתפילה ומתבלבלים בה, ושואלים מה צורך יש בה ואיך תועיל, היוכל האדם לשנות רצון יוצרו.

התפיסה הנפוצה בדבר פעולת התפילה, סוברת שהתפילה נועדה לשנות את רצון הבורא. ומכיוון שאי אפשר לשנות רצון ה', אזי התפילה הופכת להיות למשהו שאין בו צורך או תועלת.

אך כל זה נובע מתפיסה שגויה של התפילה וממבט המחפש את הערך המידי של דברים בלי להתחשב בערך עתידי שיכול להגיע מפעולות משמעותיות וחשובות.

אבל כיון שרומו של עולם הוא התכלית הנשגב של הטבת הבחירה, ולהטבת הבחירה התפילה פועלת הרבה אם כן מונח הדבר ביכולת שלמותו יתברך להמציא הנהגה זו לכל פרטיה, באופן שתוביל אל הדרך הטוב והישר את הבריות. 

המבט הנכון יותר שם לב שהבחירה החופשית של האדם הופכת לטובה יותר, לעדינה ולאידיאליסטית יותר, על ידי התפילה. ועל כן הערך של התפילה נעוץ בהפיכת האנושות לטובה וישרה יותר ויותר.

על כן מפני שהתפילה היא עומדת דוקא ברומו של עולם, ומצד ההשקפה התחתונה הנמוכה אנו מוצאים את ענינה, על כן בני אדם שרובם לא יתנשאו להשקיף לרומו של עולם הם מזלזלים בה, ומקושר יפה עם תחילת הפסוק "סביב רשעים יתהלכו" על פי מה שכתבתי לעיל.

אם כן, המבט הנכון על התפילה מוגדר כדבר העומד ברומו של עולם – כלומר שייך לערכים גבוהים של המציאות ולא לתפיסות שטחיות ונמוכות.

אך בני אדם רבים לא מצליחים להגיע לגובה הזה ולכן הם מזלזלים בתפילה.

רעיון זה מתבטא גם בפסוק: "סביב רשעים יתהלכו". הרשעים לא יודעים לגעת בנקודה המרכזית של הרעיון אלא רק בנקודות החיצוניות שלו.

וביותר מובן תיבת "סביב", על פי ד' האר"י ז"ל בחילוק שבין הנהגה דיושר לעגולים, ועל פי [מה] שביארו בו המקובלים, דהעיגולים רומזים להנהגת המציאות כמו שהיא בטבעה, על דרך אין מרובע בבריות.

תורת הסוד של האר"י הקדוש מגדירה שני מושגים עמוקים – עיגולים ויושר.

העיגולים רומזים על המציאות הטבעית (טבעתית), וכך מוסבר גם המשפט מן התלמוד הירושלמי, "אין מרובע בבריות". הבריות, האנשים שייכים לעולם הטבעי, עולם העיגולים.

והיושר, ההנהגה שעל פי ההדרכה המוסרית שהיא התכלית של המציאות.

המושג "יושר" רומז על ההנהגה המוסרית של האדם שבה הוא פורץ את מגבלות הטבע.

על כן הרשעים הם מתהלכים סביב, אין להם הכרה כי אם בעגולים, בסדר הטבעי, ולא ישכילו שהתכלית העקרי הוא היושר, על כן כרום זלות, מזלזלים בתפילה, כי לא יוכלו להבין עוצם ערכה ואמתתה.

על פי מושגים אלו של עיגולים ויושר ניתן להוסיף הסבר נוסף לפסוק "סביב רשעים יתהלכו".

לרשעים אין שייכות וקשר לעולם המוסר הפורץ את מעגליות החיים הטבעיים, אלא רק ל'עיגולים', לצדדים הטבעיים של העולם.

ולכן הם מזלזלים בתפילה אשר את ערכה האמיתי הם לא מסוגלים להבין מכיוון שהיא שייכת לעולמות שמעל הטבע הנפשי של האדם.

מודעות פרסומת

ברכות פרק א, פסקה נו

כל המתפלל אחורי ביהכ"נ נקרא רשע. אמר אביי ולא אמרינן אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא אבל מהדר אפי' לבי כנישתא לית לן בה.

ביאור הגמרא

כל המתפלל מאחורי בית הכנסת נקרא רשע, ואמר אביי שזה רק אם הוא מפנה את פניו כנגד בית הכנסת, אך אם מפנה פניו אל בית הכנסת, אינו נקרא רשע.

ביאור

ביהכ"נ הוא מקום הקיבוץ הציבורי לעבודת השי"ת. והנה הכלל הוא שהאדם אף שיהי' רשום במעלה, מאד צריך שישתף נפשי' בהדי' ציבורא, אז הוא נהנה מן הציבור והציבור נהנה ממנו.

עבודת ה' של היחיד, אפילו אם יהיה צדיק וחסיד גדול, מכילה רכיב כללי-ציבורי מאוד משמעותי. ולכן על אף היותו איש המעלה, הוא צריך לשתף את עבודת ה' שלו יחד עם הציבור וכך הוא יסייע לציבור, ואף הציבור יסייע לו.

המקום הטבעי לעבודת ה' הציבורית הוא בית הכנסת.

אבל אם יבור לעצמו דרך, אפי' בעבודת ד', לפרש מדרכי הציבור, אז לא ירצה, וילך מדחי אל דחי. וזהו נרמז ג"כ שלא יתפלל אחורי ביהכ"נ, כאילו הוא ראוי לבנות במה לעצמו אפי' לשם עבודת ד'.

אבל אם אדם יחליט שהוא עובד ה' באופן עצמאי ללא קשר עם הציבור, אזי עבודת ה' שלו לא רצויה כלל. בלשון הגמרא הדבר נקרא 'להתפלל מאחורי בית הכנסת' – כלומר, לעבוד את ה' באופן אינדיבידואלי בניתוק מהציבור ועשיית 'בית כנסת' אישי.

ולא אמרינן אלא דלא מהדר אפי' לבי כנשיתא. גם בזה יש רמז, שהכלל הוא נכון רק אם הכוונה של אותו הפורש לפרש מן הציבור לחלוטין, ולדרוך בעצמו בדרך עבודה כפי חזיון לבבו, אז אפי' יהי' גדול שבגדולים הוא בכלל הרשעים, אבל אם מגמת פניו הוא להיות נכלל ומשתתף עם הציבור. אלא שלפעמים צריך ללכת בדרכי עבודה לפי ערכו ומצבו, לית לן בה. 

אמנם יתכנו שני מצבים: יתכן אדם שפורש מן הציבור לחלוטין ומתווה לעצמו דרך לעבודת ה' המנותקת מן הציבור, ובמצב כזה, אף אם יהיה אדם גדול, הוא נקרא רשע.

ויתכן אדם שבאופן כללי הוא קשור ושייך לציבור, אלא שלעיתים יש לו צורך לתפילות ומעשים אישיים שאותם הוא נוהג לבדו ובמנותק באופן זמני מן הציבור.

בלשון הגמרא מצב זה נקרא המתפלל מאחורי בית הכנסת אך אינו מסב את פניו מבית הכנסת – הוא לבד אך עם שייכות וקשר לכלל.

כמובן שאדם כזה אינו נקרא רשע.

ובמקום אחר רמזנו אחורי ביהכ"נ, כי הביהכ"נ יש לה ב' תכליות. האחת הוא לגדל ולרומם שם השי"ת, ובאמת עיקר תכלית מציאות התפילה נברא לזה, כדי שיכירו הבריות יד ד', ויראו מלפניו וילכו בדרכיו לטוב להם.

הסבר נוסף לביטוי 'אחורי בית הכנסת' נעוץ בהבנת התכלית של התפילה ושל בית הכנסת.

לבית הכנסת יש שתי מטרות:

המטרה הראשונה היא לגרום למתפלל להכיר את הגודל האלוקי ולהכיר את ההנהגה האלוקית בעולם על מנת שילך בדרך ה' וייטיבו את חייהם.

והב' נסתעף מזה, שהתפילה מועלת להשיג המבוקש. והנה לו לא היה בא מתפילה התועלת המוסרי כ"א השגת המבוקש לבדו, ודאי היה קשה, מה תכלית וטעם יש במציאות התפילה, הלא השי"ת לא יתכן שינוי רצון לפניו, ולמה לו לתפילתינו.

התכלית השניה של התפילה היא השגת הדבר המבוקש בתפילה.

אם התכלית היחידה של התפילה היתה השגת המבוקש, ללא שום תועלת מוסרית נוספת, התפילה היתה מעוררת קושי גדול. כשה להבין איך יכול להיות שיש בעולם תפילה שלכאורה משנה את הרצון של ה', רצון מושלם ואין סופי שהדיבור על שינויים ניראים מאוד רחוקים ממנו. ולקב"ה עצמו אין לכאורה שום צורך בתפילתנו.

אבל כיון שיש בתפילה תכלית מוסרי, כי ע"י ההכרה שהכל מידו ית', יוטב מצב המוסרי ותתרבה הצדקה והמשרים, כבר נמצא תועלת גדולה במציאות התפילה.

אך בכל אופן, גם אם הערך היחיד של התפילה היה השגת המבוקש, היה בדבר ערך מוסרי. מכיוון שהאדם מבין שעל מנת להשיג את מבוקשו עליו לפנות אל בורא העולם, ובכך הוא מפנים שהעולם מונהג בהנהגה אלוקית, ומקשר את נפשו אל מידות של צדק, טוב ומוסר. ובכך, גם אם האדם חושב שערך התפילה נעוץ רק בהשגת המבוקש, יש לו ערך מוסרי שמתווסף לתפילתו.

והנה התכלית הפנימית העקרית של התפילה שהיא הצד המוסרי, היא מרומזת בפנים של ביהכ"נ וצד העקרי של מציאותו, והצד הטפל של השגת המבוקש יומלץ באחורי ביהכ"נ. ע"כ כל המתפלל רק אחורי ביהכ"נ, ולצד המוסרי של התפילה לא ישים לב כלל, הוא נקרא רשע ותפילתו תועבה, כי ע"כ מסיר אזנו משמע תורה ולהיטיב דרכיו, תפילתו תועבה. 

בלשון הגמרא נקרא הערך הפנימי והמוסרי הנובע מן התפילה "פנים בית הכנסת", והערך הטפל והמתלווה לתפילה של השגת המבוקש: "אחורי בית הכנסת".

ולכן מי שמתפלל רק ב"אחורי בית הכנסת", רק מתוך מבט על התועלת המעשית הנובעת מן התפילה ללא תשומת לב לצד המוסרי של התפילה, נקרא רשע, ותפילתו היא תועבה.

כי תפילה, אם לא יוצמח ממנה הטבה אל המעשים, הרי הוא כחירוף וגידוף, כאילו יש שינוי רצון למעלה ח"ו, ע"כ רק תפילת ישרים רצונו , כי בכל תפילתם הם שואבים התכונה הפנימית של התרוממות הנפש, שהוא תכליתה ופריה של התפילה.

התפילה מציבה שאלה אמונית אודות שינוי הרצון האלוקי, שזה דבר שלא יתכן, ועל כן האדם המתפלל ללא הכרת הערך הפנימי של התפילה הרי הוא כמחרף ומגדף את שם ה'. ולעומת זאת התפילה הרצויה היא זו של אלו שיודעים להתמקד בעיקרה של התפילה שהיא רוממות הנפש של המתפלל.

ברכות פרק א, פסקה נה

כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו.

ביאור

יסוד האמונה, שההשגחה העליונה גדולה מאד על כל הדברים שהם מתיחסים להשלמת הכח המוסרי שבאדם, ולהדריכו בדרך ישרה ונעלה,

עניין יסודי באמונה, הוא הידיעה שיש השגחה אלוקית גדולה בעיקר על דברים השייכים להתקדמות הצדדים המוסריים שבאדם.

 

והנה כאשר אל שלמות השכלי צריך האדם מאד שיהי' גם כח המדמה שלו שלם ונכר. ע"כ השגחת השי"ת גדולה ג"כ על כל הדברים שגורמים להיות משלימים את הכח המדמה שבאדם, באופן שיעזרהו אל המעשים הטובים ומדות הטובות.

לטובת השלמות השכלית שבאדם, יש צורך לפתח ולשכלל גם את צדדיו הדמיוניים. הרבדים הנפשיים של האדם, כאשר הם בריאים ומלאים, יש בהם תרומה נכבדת לפיתוח של הצד השכלי שבאדם.

ולכן ה' משגיח באופן מיוחד גם על הצדדים הדמיוניים שבאדם, גם שגם הם יצטרפו לעולם של מעשים טובים ומידות טובות.

 

ובאשר להשלמת כח המדמה מועיל מאד קביעות המקום לתפילה. וקדושת המקום פועל לקדש רגשותיו, ע"כ השגחת ד' ית' ע"ז ביותר להצליחו לתכלית זה. ומי שמרגיל עצמו להבין זה, הוא לא יתחכם יותר מדאי, ותהי' חכמתו מסייעתו תמיד למעשים טובים ומדות טובות. כי ידקדק הרבה במעשיו ומדותיו, בידעו שמהם תוצאות גדולות והשלמת כח המדמה, שהוא הכח הפועל בקרוב על המון המעשים וההרגשות שבאדם.

קביעת מקום קבוע לתפילה, זוהי פעולה שפועלת על הצד הדמיוני שבאדם, ופועל לקדש את הרגשות. על כן הקב"ה עוזר ומשגיח למי שמתאמץ לקבוע מקום לתפילתו.

ומי שמבין את כוחו ומרכזיותו של הדמיון ככוח מניע ומרכזי בנפש האדם, יגייס אף את שכלו וחכמתו לטובת תיקון מידותיו ושיפור מעשיו, ביודעו שהם מחזקים את הכח המדמה שהוא בתורו מחזק את הצדדים המוסריים והמעשיים בנפש האדם.

 

ע"כ כשמת, אומרים עליו הי חסיד הי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו. ובאמת זהו יסוד החסידות והענוה שלא ללכת בגדולות, ושלא לזלזל בכל דבר מוסרי אשר ע"פ השכל המופשט אין לה מקום כ"כ, כי צריך לדעת כי לא על השכל המופשט בלבדו יחי' האדם חיים האמיתים, כ"א ע"פ המעשים הטובים, שהרבה גורם להם הכח המדמה המצייר כשהוא הולך ישרים. ע"כ יהי' ירא ד' וחרד אל דברו. ואברהם אבינו ע"ה ביטל את שכלו ג"כ, והאמין בד', אחר כל התפלספותו, באמונה פשוטה, כפי' המפ' בניסיון העקדה.

כאשר אדם כזה נפטר מן העולם משבחים אותו על חסידותו ועל ענוותנו, ומציינים שהוא מתלמידיו של אברהם אבינו. וזאת מכיוון שדרושה עוונה וחסידות על מנת להבין שהשכל המופשט אינו מספיק בשביל להניע לפעולה ובשביל לשנות דפוסי התנהגות. עולם מוסרי יכול להסתפק פעמים רבות באינטואיציה טבעית ללא צורך בהעמקה פילוסופית. והמידות הטובות עם קיום דבר ה' הן הדבר המרכזי בחיי האדם.

אברהם אבינו הוא האבטיפוס לאדם שהעמיק וחקר בשכלו הרבה, אך ביטל את כל שכלו אל אמונתו הפשוטה בפרשת העקידה.

ברכות פרק א, פסקה נד

בשעה שהקב"ה בא לביהכ"נ ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש וגו'.

ביאור

יסוד עבודת ד' ע"פ התורה, הוא להשריש שכל דרכי החיים צריכים להיות הולכים ע"פ רצונו ית'. ומי שחושב שעבודת ד' נשלמת בפעולות פרטיות, ומקצה להם מעתותיו ושוב אין ד' בלבבו, הוא הורס כל בניני התורה.

עבודת ה' איננה אוסף של פעולות טכניות אשר המקיימן מקבל 'אישור' על כך שהוא עובד ה', אלא עמדה נפשית כללית המאגדת את כל כוחות הנפש ומכוונת אותם לכך שהחיים עצמם יהיו תהליך של עיבוד ופיתוח אל עבר שלמות אינסופית.

ומי שחושב שעל ידי שיקיים מספר מסויים של פעולות ובכך יצא ידי חובה, ללא שיכנס ה' בלבבו, הרי שהוא הורס את כל המבט התורני על עבודת ה' ועל החיים.

והנה בנין ביהכ"נ היא עבודת ד'. אמנם צריך שיהי' התכלית נשמר בהיות מתפללים בו תמיד בכל יום, ואז מורה כי הם מכוונים את דרך ד' לעשותה לדרך החיים. מה שא"כ אם מסתפקים במה שבנו בית לד'. נראה שהם סוברים שדי עבודת ד' בהיותה נעשית כענין בפני עצמו, ולא כדבר המורה את כל דרך החיים.

בית כנסת הוא דוגמא לעבודת ה'. אך בית כנסת שייך לעבודת ה' לא רק על ידי בנייתו, כי אם בעיקר על ידי כך שאכן עובדים בו את ה' ומתפללים בו יום-יום. אך אם בונים בית כנסת ולא מתפללים בו באופן קבוע, הרי שמראים בכך שסוברים שדי לעבודת ה' בבניית בית כנסת ובפעולה טכנית כלשהי, ולא מכניסים את עבודת ה' אל כל פרטי החיים.

ע"כ גם העבודה שהיא נעשית ג"כ איננה מגיעה לתכליתה. ע"כ "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה".

ולכן אפילו בניין בית הכנסת עצמו, מאבד את ערכו משום שהוא לא ממלא את ייעודו להיות מוקד לעבודת ה', כשם שמי שאינו מעוניין ללמוד תורה, אין גם ערך לתפילתו.

וכשבא הקב"ה לביהכ"נ ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס, ואין עצם ביהכ"נ בבואו לרצון לפניו, כי יסוד העבודה לד' יתברך הוא שיהיו דרכי החיים הולכים ע"פ תכלית רצונו, שהוא לשמו הגדול יתברך.

וכאשר הקב"ה בא לבית הכנסת ומוצא שהבונים הסתפקו בבניין אך חייהם אינם ביטוי לעבודת ה', הרי שאין רצונו בכך, ואין שום ערך לבנין העומד בפני עצמו ללא החיים הנשאבים והופכים להיות לעבודת ה' של האדם.

ברכות פרק א, פסקה נג

כל הרגיל לבא לביהכ"נ ויום אחד לא בא, הקב"ה משאיל בו וכו'.

ביאור

ההערה כוללת לכל דרכי השלמות שהאדם, בין הציבור בין היחיד, מחזיק בהם, כיון שעלו במעלה של השלמות המוסרית, חייבים להשתדל מאד שלא יפלו ממעלתם ולא יאבדו קנינם הנחמד. שכל דבר שכבר יצא אל הפועל לשלמותו, כשחוזר ונופל נעשה חסר יותר ממי שלא קנה זה הדבר כלל.

כאשר אדם או ציבור הצליחו להשיג איזושהי מעלה רוחנית, יש להשתדל מאוד שלא לאבד את אותה המעלה. מכיוון שירידה ממעלה שנקנתה, גרועה יותר מאי עלייה לאותה המדרגה מלכתחילה. וזאת מכיוון שהתברר שהמעלה הזו היתה ראויה לאותו אדם או ציבור, אלא שאין בכוחו להחזיק בה.

וזהו היסוד של מנהגים טובים שצריכים התרה. ובענין הציבור המנהג הטוב חמור מאד, מפני שהקנין המוסרי כשחוזר לרדת הוא מסבב חסרון יותר גדול מאלו הי' לכתחילה משולל ממנו.

עניין זה של שמירת המדרגה שהושגה, הוא היסוד של הצורך להתיר כהתרת נדרים, מנהגים טובים שנהגנו בהם – ובמיוחד מנהגים שהציבור נהג בהם. המנהג הטוב הוא ביטוי של מדריגה חדשה ויש להתאמץ שלא להפסיד אותה.

ויותר יש להתבונן כי מעלין בקודש ואין מורידין ע"כ האדם שעמד כבר במעלה יותר גבוהה בעבודת ד', לא ירד ממנה לעולם.

ובאופן כללי אנו יודעים ש'מעלין בקודש, ואין מורידין', העיקרון של מעלה טובה שאין לסגת ממנה, מקבל משנה תוקף בענייני קדושה שבה יש להקפיד יותר על שמירת המדרגה.

 

ואם יתרפה, יד ההשגחה נטוי' להעירו, ע"י שישחרהו מוסר, כי "את אשר יאהב ר' יוכיח", עד ששוב ישוב לאיתנו. כי ההשגחה גדולה מאד על קנין השלמות של האדם שהוא מרכז כל הבריאה. וכמו שביארנו במאמר הקודם.

ואם האדם יתרפה ויתחיל לאבד את מעלתו הרוחנית, ההשגחה העליונה תגרום לו להתעורר ולשוב לאיתנו ולמעמדו הראשון. מכיוון שיש השגחה יתרה על השלמות הרוחנית של האדם שהוא מרכז ונזר הבריאה.

ע"כ מי שרגיל לבא לביהכ"נ, ולא בא יום א', הקב"ה משאיל בו. מכין סיבות שהם יגרמו שיהי' נשאל לעצמו, משום דהי' לו לבטח בשם ד'. ויסוד שם ד' הוא לבטח שההנהגה עוזרת לקנות השלמות האמיתי, שהוא לדמות לדרכיו ית', שהנהגתו הוא סוד שמו הגדול יתעלה.

עיקרון זה של שמירת המדרגה שהושגה, וההשגחה שיש עליה, בא לידי ביטוי בגמרא האומרת שמי שרגיל לבוא לבית הכנסת ויום אחד לא בא, הקב"ה משאיל בו – גורם לו, על ידי סיבות ונסיבות, שישאל את עצמו 'אייכה?'. שבעקבות מאורעות שונים, ישים לב הוא בעצמו לאבדן מעלתו הרוחנית. ויתן אל ליבו שה' מנהיג את העולם באופן כזה שההתעלות הרוחנית של האדם מקבלת עזרה והכוונה בידי שמים.


הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על פסקאות חדשות באימייל.

תגובות אחרונות

maisels על ברכות פרק א, פסקה ט
יהושע ליס על ברכות פרק א, פסקה ט
Follow עין איה on WordPress.com
מודעות פרסומת