ברכות פרק א, פסקה מט

אמר רבין בר רב אדא, אמר רבי יצחק: מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל".

ביאור

גדול מאד כח הרבים, על כן הוזהרנו שלא לפרוש מן הציבור.

העוצמה הרוחנית של הציבור, גדול לאין ערוך מכל מה שיחיד יכול להשיג בכוחות עצמו. לכן יש ערך גדול בהתחברות עם הציבור, ובאי פרישה ממנו.

כח הרבים בכללם כיון שהתיצבו על דרך הטוב לא יפול בהם שינוי, כי אין השינוי אלא בפרטים. אבל הכלל לא ימלט שימצא קיים כולו להיות נאמן לשם השי"ת, כמש"כ "רוחי אשר עליך כו' לא ימושו מפיך וגו' מעתה ועד עולם".

במהלכים ציבוריים השינויים הינם נדירים למדי. ציבור לא משתנה בקלות שבה היחידים שבו משתנים. ולכן כאשר ציבור מצליח להתייצב על דרך ישרה וטובה, הוא מקבע בזאת את מעמדו כנאמן לה'.

והנה מציאותו יתברך מיוחדת שהיא בלא שינוי, "אני ד' לא שניתי". והיכן הוא מצוי בערכיו בלא שינוי, הלא בביהכ"נ, ששם קיבוץ הכלל.

הקב"ה הוא מציאות מיוחדת שאינה משתנה. אצלנו בני האדם, הגלוי האלוקי הזה של אי-ההשתנות מופיע במקום של התקבצות הכלל לענייני קדושה, הלא הוא בית הכנסת.

אבל האדם הפרטי לא יעמוד במצב אחד, ע"כ סמך הלל ב' אזהרות תכופות "אל תפרש מן הציבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", והוראת עצם הוא על התמדת הקיום במצב אחד, עיין מורה נבוכים, חלק א', ערך "עצם".

אמנם האדם הפרטי הינו מציאות משתנה וזקוק לסעד מן הכלל ולקשר אליו. ולכן הלל הזקן הזהיר שתי אזהרות הקשורות זו לזו: "אל תפרוש מן הציבור" – תקשר את אישיותך הפרטית המשתנה אל הכלל היציב והקבוע, ו"אל תאמין בעצמך עד יום מותך" – תזכור שאישיות הפרטית יכולה להשתנות ואל תדמיין שמצבך הטוב הינו דבר יציב שאינו משתנה.

הרמב"ם מסביר את המילה 'עצם', כהתמדה במצב אחד. ועל פי זה אכן מתאימה אמירתו של הלל – 'אל תאמין בעצמך' בעצם שלך. אל תחשוב שעולמך הפנימי הוא 'עצם' שאינו יכול להשתנות.