ברכות פרק א, פסקה נב

א"ר אבין בר רב אדא א"ר יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין שנאמר "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" …. א"ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו א"ל "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"….וכולהו כתיבי באדרעיה

ביאור

פעולת התפילין אצלינו היא, שהנהגת השכל והרצון שהם במוח ולב, הם טבעיים ונוטים בטבעם להוציא אל הפועל רק את השלמות הפרטי הנצרך לאדם בחומריותו. אבל התכלית האמיתית היא שתהי' ההנהגה כולה מכוונת אל התכלית המוסרית, שהוא יסוד עבודת ד' ית'. ע"כ נתנו התפילין במקום המחשבה והרצון לפי המורגש, להטביע שיפעלו הכלים הטבעים את התכלית המוסרית.

מטעמי מצוות הנחת תפילין, הוא להשריר את ההבנה שלמרות שבאופן טבעי השכל והרצון האנושיים מכוונים לקדם את המניעים האישיים של האדם הפרטי בעולמו החומרי, יש לזכור שישנה תכלית גבוהה יותר למציאות ולאדם. והתפילין המונחות במקום המחשבה – הראש, וכנגד מקום הרצון – הלב (תפילין של יד), מטביעים בנו את התודעה העמוקה, שתכלית האדם נעוצה בעבודת ה', ושעל האדם לכוון את מחשבתו ורצונו לתכלית מוסרית עליונה זו.

והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות ע"פ חפץ עליון. והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי. אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדרגה מוסרית רמה ונשגבה מאד, וזהו מכוון בהנחת תפילין דקדב"ה.

גם במציאות הכללית ניתן לראות מימדים טבעיים, שהולכים ופועלים ומשכללים את עולם הטבע והחומר עצמו, אך בעומק העניין, התעלות העולם כולו משמש מגמה ותכלית מוסרית שעניינה לרומם את רוח האדם למעלה מוסרית גבוהה מאוד.

בלשון רזית ניתן לתאר את ההנהגה הפנימית של העולם בתור – התפילין של הקב"ה.

אמנם זהו יסודה של תורה וברית ד' עמנו, שהשלמות המוסרית בעולם לא תצא לפעלה כ"א ע"י ישראל. וכביאור הנביאים ע"ה "ואצרך ואתנך לברית עם". ע"כ בתפילין דמרי עלמא כתיב שבחייהו דישראל,

הנהגת ה' בעולמינו, יוצאת אל הפועל ומופיעה על ידי עם ישראל. ולכן בתפילין של הקב"ה כתוב שבחם של ישראל.

ושלא תאמר שרק התכלית הוא חשוב כך, אבל בכח הפעולות אינו נמצא תמיד התכונה של ההבאה אל השלמות המוסרי. ע"כ אמר וכולהו כתובין באדרעי', שמורה על הפעולות. וזהו כל מקום קבלת תפילות.

ועל מנת להוציא מהדעת את המחשבה שרק באופן כללי ועקרוני המציאות חושפת את התכלית העליונה שבמציאות, אבל בפועל, בעולם הטבע, המציאות היא עיוורת ואינה מביאה לידי שום תכלית – מחשבה זו נדחית באמירה שכל הפסוקים המיוחסים לתפילין של הקב"ה כתובים בתפילין של יד. היד מכוונת אל העולם המעשי הטבעי.

ויסוד ההשגחה להיותו יתברך אוהב צדיקים וישרי לב ושונא רשעים. הכל הוא מפני שתכלית כל הבריאה הוא ההשתלמות המוסרית. ע"כ כל הדברים והארחות שמביאים אל המצב המוסרי שישתלם בין בנ"א, א"א שתחסר מהנהגתו ית'.

יסוד זה של הנהגת הקב"ה את העולם על מנת שזה יוציא אל הפועל את התכלית המוסרית של הבריאה, הוא גם היסוד של העיקרון האמוני שנקרא 'השגחה'. עיקרון המראה את אהבת ה' לצדיקים ושנאתו את הרשעים, ובכך יש הצבעה על כיוון שבו התכלית המוסרית, ומה שמקדם תכלית זו אצל בני אדם, הם נדבך מרכזי בהנהגת ה' את עולמו.
(ארנן מייסלס)