ברכות פרק א, פסקה נא

עשרה קדמה שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי.

ביאור הגמרא

גם כאשר עשרה יושבים ועוסקים בתורה וגם כאשר שלושה יושבים ועוסקים בתורה, השכינה עימהם. אולם במקרה של עשרה, השכינה מקדימה לבוא לפני ישיבתם, ובמקרה של שלושה השכינה מצטרפת אליהם לאחר ישיבתם.

ביאור

יש דברים ששלשה חשובים רבים לגבייהו, כמו דינים וברכת הזימון וכיו"ב. ויש דברים שעשרה חשובים רבים וממלאים המספר ולא פחות.

ענייני הקודש החשובים מצריכים נוכחות ציבורית – רבים. פעמים שלושה אנשים נחשבים ל'רבים', ופעמים שרק עשרה אנשים נחשבים ל'רבים'.

ונראה שורש ההבדל, דהנה יש שני מינים של הנהגות שצריך האדם ללכת בהם בדרך הטוב והישר שהוא דרך ד', שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. היינו בדברים שכליים, שענינם אמת ושקר. ובדברים המפורסמים, שענינם טוב ורע, או נאה ומגונה.

שורש ההבדל בין קדושה בשלושה לקדושה בעשרה נעוץ בחלוקה בין שני סוגי הנהגות ביחס להליכה בדרך הישר והטוב.

ההנהגה הראשונה נוגעת לענייני אמת ושקר ומוקד הפעילות שלה הוא שכלי, וההנהגה השניה נוגעת לענייני טוב ורע וכן לענייני נימוס ואסטתיקה ומוקד הפעילות שלה הוא ציבורי ותרבותי.

והנה ההבדל הוא, דאמת ושקר אם שאין ביד האדם לחתוך גדר האמתיות, ע"כ עליו ללכת בכל משפט מסופק אחרי רבים. ע"כ לענין דברים שכליים ומשפטים השלשה הם רבים, שיש בהם כח הכרעה, מפני שאין ב"ד שקול.

בעניינים הנוגעים לאמת ושקר, קשה להכריע באופן אישי והאדם נדרש להכרעת רוב. רוב זה יושג במספר של ריבוי אי-זוגי, המספר שלוש המבטא בית דין שיכול להכריע בהכרעת הרוב.

ולענין דברים המפורסמים, כל עקרם הוא ההסכמה הכללית, לענין זה אין רבים פחות מעשרה, שעשרה הם יסוד הרבים לענין הסכמת הפרסום.

בעניינים תרבותיים, לא שייכת הכרעה אלא צריכה לבוא עמדה מקובלת על הכלל. כמייצגי הכלל צריכים עשרה אנשים. עשרה הוא המספר המבטא ריבוי ציבורי.

והנה בני אדם ההולכים בדרך ישרה, לענין מפורסמות אין ספק שמה שיסכימו שהוא נאה, הוא נאה באמת, ומה שיסכימו שהוא מגונה, הוא מגונה באמת. ע"כ אסור ליחיד לפרוש מן הציבור בשום אופן. אבל ההבדל שבין האמת והשקר, לא ניתן להאמר שהמיעוט לא יכוין לעולם האמת, כי אם אחרי שיוכרע הרוב לצד אחד יש חיוב למיעוט שיבטל דעתו.

כאשר התרבות, במידה והיא תרבות ישרה, מחליטה על דבר מסויים שהוא נאה או שהוא מגונה, כך היא אכן האמת. מכיוון שערכי המקובל בחברה ובתרבות מוגדרים על ידי אותה החברה. ולכן אסור לאדם לפרוש מן הציבור.

אמנם בעניינים שכליים של אמת ושקר, הרי גם המיעוט יכול לכוון אל נקודת אמת, אלא שלאחר שמוכרע הדין, מוטל חיוב על המיעוט שיבטל את דעתו.

על כן לגבי שלשה רק עד דיתבי, ויוכרע [הרוב] כ"א מהצדדים, אתיא שכינה, והשפעה האלקית מתאמת אז אל ההכרעה.

משום כך, השכינה מגיעה לשלושה רק לאחר שהם יושבים ומוכרע הדין לאחד מן הצדדים ובכך הופכים השלושה להיות מאוחדים ולא חלוקים.

אבל עשרה, קדמה שכינה ואתיא, מאין צורך אל הכרעה נולדת. כי המפורסם לרבים הוא, כן הוא מצד עצמו בענינים המפורסמים, ואין צורך להכרעה לומר שרק אז יוכרע הדבר.

אבל בעשרה, השכינה יכולה להקדים ולבוא מכיוון שההכרעה לא צריכה להופיע. המקובל והמפורסם, כבר עומד וגלוי בפני עצמו וידוע כדבר הנכון.
(ארנן מייסלס)